רש"י על דברים כ״א:י׳

« רש"י על דברים כ״א:ט׳ רש"י על דברים כ״א:י״א »

10 שפתי חכמים פתח ↗

שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו כו'. וא"ת דלמא לעולם במלחמת ארץ ישראל הכתוב מדבר, ומה שכתוב ושבית שביו, היינו אם נמצאו בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפי' אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה, ואע"פ שהן מז' עממים, ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר, דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן, וה"ה אם אנשי העיר משבעה עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן, ואי מדבר במלחמת א"י אין לומר ושבית שביו, דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה, דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימן כדפרי'. מצאתי בשם מהרי"ץ: והרא"ם תירץ, כיון דעיקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר, לא היה לו להתירה אלא במלחמת הרשות שכל הנשים הם בהיתר, ולא במלחמת חובה שכל הנשים הם באיסור לא תחי', מלבד אותה ששבה היא משאר עממים, ושמא לא שבה, ואם תמצי לומר שבה, הוה לי' מיעוטא דמיעוטא:

10 גור אריה פתח ↗

אין לומר ושבית שביו. והקשה הרא"ם, שמא לעולם במלחמות מצוה הכתוב מדבר, ו"שבית שביו" יש לקיים בשאר אומות שבתוכם, שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה" לעיל כ, טז. ונראה דלא קשה מידי, דאם עיקר קרא איירי בשבעה אומות, אם כן למה לי למכתב "שביו" יתירה, דלא לכתוב רק "ושבית", ובודאי לא איירי רק בשאר אומות, דהא בשבעה אומות לא שייך "ושבית", שהרי הם ב"לא תחיה", ואם כן יתורא ד"שביו" למה לי. ועוד, כיון דכתיב "ונתנו ה' אלקיך בידך", אם כן קרא בודאי איירי גם כן באומה שהיה עליה מלחמה, דאם לא כן, הרי לא איירי רק באומה שבתוכה, ולמה לי למכתב "ונתנו ה' אלקיך בידיך". וכך הוי ליה למכתב 'כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו'. לכך צריך לומר שכך פירוש הכתוב, "כי תצא למלחמה" על שאר אומות, "ונתנו ה' אלקיך בידך" שאר אומות, "ושבית שביו" כנענים שבתוכה:ועוד, דלא שייך בזה 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע' רש"י פסוק יא, דבשביל יחידים שנמצאו במלחמה בשאר אומות אין לומר שישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא משבעה אומות, כך לא ישא אותה שהיא משאר אומות, ולמה ישאנה באיסור. והשתא אתי שפיר שמהפך רש"י הפירוש, שאחר שפירש 'לרבות כנענים שבתוכה', הוקשה לו אם כן מנא לן דאיירי במלחמת רשות, דלמא איירי במלחמת מצוה, וקאי על שאר אומות שבתוכה. לכך מביא ראיה ד'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולא שייך ביחידים שימצאו שם ש'דברה תורה נגד יצר הרע' – שאם לא יתיר אותה ישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא מז' אומות, הכי נמי לא ישא אותה שהיא משאר אומות:ואם תאמר מאי ראיה מן "ושבית שביו", דהא בלאו הכי חדוש הוא שהתיר התורה איסור כדי שלא יבא לישאנה באיסור קידושין כא ע"ב, ואם כן אף מז' אומות התיר הכתוב. ואין זה קשיא, דהא "וראית בשביה" פסוק יא משמע דתחלת שביו לא היה בשביל יפת תואר, ואפילו הכי התיר התורה "ושבית שביו", אם כן שפיר מייתי ראיה דלא יתכן "ושבית שביו", כיון דהם ב"לא תחיה":

10 ברטנורא על התורה פתח ↗

כי תצא ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה וכו' קשה מנא לו וי"ל מדכתיב ושבית שביו ושבי באדם כדפי' רש"י לעיל בסדר מטות ושביו משמע דכר השבוי אצלו והיינו כנעניים שבתוכה וקשה לפי זה שא"כ אף במלחמת ארץ ישראל יכולין אנו לומר ושבית שביו דהיינו דבר השבוי אצלו וא"כ למה ברח רש"י מלפרש פרשה זו במלחמת מצוה. וי"ל דכיון דכתי' ושבית שביו משמע שתי שביות אחת שביית עם הארץ ההיא והשנית שביית דבר השבוי אצלו והיינו כנענים שבתוכה. ואם תפרש הפרשה במלחמת מצוה אין אתה מוצא אלא שבית דברה שבוי אצלו אבל שביית עם הארץ ממש אינך מוצא שהרי נאמר בהן לא תחיה כל נשמה ואינך יכול לשבות מהן להחיות אותן:

11 שפתי חכמים פתח ↗

אלא כנגד יצר הרע כו'. רצונו לתרץ, דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה, וזה אינו, דהא יותר טוב היא שיקח יהודית לאשה:

11 דברי דוד פתח ↗

אשת, אפילו א"א. התוס' הקשו הא אין אישות למצריים ותירצו דמ"מ איסור יש מכח ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וקשה דע"כ יש כאן לימוד שאנו לומדים אפי' א"א והיינו מדכתיב אשת ולא אשה ל"ל הך לימוד דפנויה פשיטא שמותר מן התורה, וע"כ צריכין אנו לומר דבא"א איירי שהוצרכה תורה ללמד דמותר בשביה ולפי מ"ש דעיקר הקפדה על הנישואין ניחא דאפילו בפנויה צריך ללמד דהתירה התורה מצד הדין ואתא לימוד דאשת דאפילו א"א מותר לנשאה. ויש להקשות, דכיון דיש איסור בא"א אפילו לכותי אלא דכאן מותר מכח יצה"ר התינח ביאה ראשונה ולמה יהא מותר בביאה שנייה דהא כבר נתבטל יצה"ר בביאה ראשונה, ונראה דכ"ז שיש עליה שם אשת הכותי יש איסור זולת טענת יצר הרע אבל בנושא אותה לו לאשה אין עליה עוד שם הזה דבעכו"ם שאין שייכות דקידושין בו נעשית אשתו ע"י הייחוד שמיחד לו אשה ומפרידה מן שאר אדם אבל כשניסת לאחר נעשה הפרד בין הדבקים ונתבטל אישות העכו"ם ממנו והלך איסור אשת איש ממנה. כנ"ל ובזה ניחא נמי שפירש"י תחילה ולקחת לך לאשה ואח"כ אשת, דכיון דמיירי, בקפידת נישואין מתורץ דאשת מורה על א"א והתורה צריכה להשמיענו זה כיון דאפילו בפנויה יש איסור זולת טענת יצר הרע כמו שזכרנו:

11 מזרחי פתח ↗

ולקחת לך לאשה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. כדתניא בפ"ק דקדושין לא דברה תורה אלא כנגד יצ"ה מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות ופרש"י יפת תואר משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו בקושי דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמיתות שחיטות דהיינו בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ולא יבא בפי בשר פגול ואל יאכלו בשר תמותות נבלות דהיינו לאחר שימותו ויה' נבלות והאי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דקאמר אינה אלא הביאה הראשונה שהוא קודם כל התנאים האמורים בפרשה אבל הביאה השנייה שהיא אחר כל התנאים שכתוב בה ואחר כן תבא אליה ובעלתה הרי היא מותרת לו על פי הדין ואין בכך כלום מאחר שנעשו בה כבר כל תנאי הגרות וכך נראה גם כן מלישנא דגמרא דאבעיא להו כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שנייה רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהא הויא לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא איכא דאמרי בביאה שנייה דכ"ע לא פליגי דאסור משום דאסירא ליה גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינן ביה וראית בשביה אך קשה מבריתא דקתני והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה ופרש"י שלא ילחצנה לבא עליה דמשמע דבמלחמה אסור לבא עליה כל עיקר אפילו ביאה ראשונה ואינו מותר עד לאחר כל המעשים דאם כן מאי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיביאנה לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך הא איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד אמאי קרי לה בשר תמותות הרי כבר נתגיירה ועוד קשה מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון הרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת ולקוחים יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר קאמר ליה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה כנענית וזו אינה חשובה בתו של דוד שאין בן הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה דולדה כמוה אלא לפרש"י שפירש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה עד לאחר כל המעשים מאי לא ימנעני ממך דקאמרה ליה והתוספות תרצו בזה דקושיא קמייתא דהיאך נתפיס יצרו איכא למימר דביטול ממנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשו אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשיא דאיכא למימר לפי שנתגיירה בעל כרחה ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשו מתמר לא קושיא דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך קשה אי כדפירש רש"י אחר כל המעשים מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק בהו הגמרא כדלעיל ואני תמה מאד מדוע לא פירשו את דברי רש"י ז"ל שלא ילחצנה לבא עליה במלחמה אבל מביאה אל העיר ובועל אותה שם לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאס' עליו עד שיעשה בה כל האמורים בפרשה כדכתב הרמב"ן ז"ל שעם הפי' הזה יותרו כל הקושיות דלעיל דמה שהקשו עליו הואך נתפייס יצרו בכך הא איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים לא קושיא שכבר בא עליה מיד כשהביאה בביתו ומה שהקשו עוד אמאי קרי לה בשר תמותות לא קשיא שהרי לפי הפירוש הזה הביאה ראשונה קודם שנתגיירה היא ומה שהקשו מתמר נמי לא קשיא דלפי זה קודם כל המעשים בא על אמה ונתעברה הימנו וילדה כמוה והשתא אתיא שפיר הא דכתיב כן תלבשנה בנות המלך מעילים כמשמעו ומה שהקשו עליו א"כ מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשנייה דמחלק בהו הגמרא לא קשיא ולא מידי משום דביאה ראשונה היתה קודם כל המעשים והשנייה אחר כל המעשים שכבר נתגיירה אלא שלפי זה יקשה הא דכתב אם נשאה סופו להיות שונאה שנ' אחריו כי תהיין לאיש וגו' דמשמע אם נשאה אחר כל המעשים הללו וממלת אבל משמע שעל הבאה הראשונה שהיתה קודם כל המעשים קמיירי שהרי לעיל מיניה קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הב"ה מתירה ישאנה באיסור ואחריו מיד כתב אבל אם נשאה ולפיכך עכ"ל שרש"י ז"ל סובר שהביאה הראשונה גם כן אח' כל המעשים הללו היא כדפירשו התוספו' את דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו התוספו' מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשנייה דמחלק בהו הגמרה נ"ל לע"ד דביאה ראשונה לא הותרה אלא אם היה יצרו מתגבר עליו אחר כל המעשים הללו וביאה שנייה הותרה אע"פ שאין יצרו מתגבר עליו דהואיל ואישתרי אשתרי כדאמר רב גבי יפת תואר לכהן והא דקפסיק ותני לביאה שנייה שאין יצרו מתגבר עליו הוא משום דמסתמא לאחר ביאה ראשונה בטלה תגבורת יצרו כדתניא בפ"ק דכתובות מי שפרס אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ופרש"י משום ביאה דבלא בעל תקיף יצריה עליה אבל בבעל אפי' ביאה ראשונה בלבד לית לן בה משום שכבר נתקררה כחו של יצרו וכן פרש"י הכא גבי ביא' שנייה שכבר נתקררה רוחו אך קשה כיון שבבית שהוא בצינעה בא עליה הביאה ראשונה למה לי קרא להתירה הא לא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל דרך זנות בביאה ראשונה שאינה אלא מפני יצרו הרע אין איסורה אלא מדברי סופרי' ולמה לי קרא למשרייה ושמא יש לומר' דמשום אשת איש איצטריך קרא להתירה וצ"ע:

10 כי תצא למלחמה. בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁבְּמִלְחֶמֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹמַר וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, שֶׁהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר דברים כ' לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:

11 ושבית שביו. לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ וְאַעַ"פִּ שֶׁהֵם מִשִׁבְעָה אֻמּוֹת ספרי; סוטה ל"ה:

10 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה כי תצא כו' הכ' מדבר אבל בסוטה פ' אלו נאמרין דייק רש"י מלשון כי תצא דה"ק כשתעלה על דעתך לצאת ר"ל במלחמת רשות דאי במלחמת חובה הל"ל והיה כי תבא למלחמה ודוק מהרש"ל:

10 מזרחי פתח ↗

כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר. בספרי ובאר רש"י שבמלחמת ארץ ישראל שהיא מלחמת חובה אין לומר ושבית שביו שהרי כלם בלא תחיה וא"ת דילמא במלחמת חובה הכתוב מדבר ומאי ושבית שביה ששבה הוא משאר האומות שאינם בכלל לא תחיה כדמשמע מיתורא דשביו יש לומר כיון דעקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר היה לו להתירה במלחמת הרשות שכל הנשים בהתר לא במלחמת חובה שכל הנשים באיסור מלבד אותן ששבה הוא ושמא לא שבה ואת"ל דשבה ה"ל מיעוטא דמיעוטא:

10 משכיל לדוד פתח ↗

פירש״י ז״ל כי תצא למלחמה במלחמת הרשות וכו׳ דיוקו של רבינו אפשר דהיינו מדכתיב כי תצא בלשון יציאה דמשמע שיוצא חוצה לארץ דאל״כ הול״ל כי תלחם א״נ כי תלך למלחמה. וכן נראה מפירש״י גופיה בסוטה פ׳ אלו נאמרין דל״ה. והק׳ הגאון הרא״ם ז״ל מנ״ל דברשות דילמא לעולם במלחמת א״י ומאי דכתיב ושבית שביו הוא בשאר אומות הנמצאים בתוכה וע״ש מה שתירץ בדוחק ולעד״ן דמדחזי׳ בפ׳ דלעיל שתלה הענין בערים דכתיב כן תעשה לכל הערים הרחוקות וכו׳ אשר לא מערי הגוים האלה הנה רק מערי העמים האלה וכו׳ לא תחיה וכו׳ ש״מ דבערים קפיד רחמנא שאם הוא בערי א״י לא תחיה כל נשמה הנמצא בתוכה והיינו אפי׳ יהיה משאר אומות ולכך כתיב יתורא דכל ובערים הרחוקות איפכא כל הנמצאים בתוכם שרי לקיימן אפי׳ הם מז׳ אומות דאל״כ הכי הול״ל כן תעשה לכל הגוים הרחוקים וכו׳ רק לעמים האלה וכו׳ א״ו דבערים תלי קרא. וראיתי להרב הנח״י שהק׳ עוד דמאי דוקיא דילמא דוקא כשלא נשבה אז חל ציווי לא תחיה וכו׳ אפי׳ ביפת תואר אבל כשנשבה מותר לקיימה לשם יפת תואר ע״ש ולא ידענא מאי קו׳ שהרי דיוקו של רש״י אינו מן היתר היפת תאר רק מדכתיב ושבית שביו דמשמע דשרי רחמנא לשבויינהו לכתחלה והא א״א לומר במלחמת א״י שכבר נאמר לא תחיה וכו׳. וא״ת אמאי לא פירש״י בפ׳ דלעיל בפסוק כי תצא למלחמה וכו׳ במאי קמיירי כי היכי דקפיד לפרושי הכא וי״ל משום דלא פסיקא ליה דתחלת הענין דהיינו וראית סוס וכו׳ ונגש הכהן וכו׳ מיירי בין במלחמת חובה בין במלחמת הרשות ומאי דמסיים התם מי האיש וכו׳ מיירי ברשות דאילו ברחובה הכל יוצאים אפי׳ חתן מחדרו וכו׳ וכיון דלא מצי לפרושי כוליה עניינא בסגנון א׳ סתם ולא פי׳ מידי:

11 גור אריה פתח ↗

אפילו אשת איש. מהפך רש"י הפירוש, שאם לא כן היה קשה למה יתיר הכתוב אשת איש, אבל השתא ש'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולכך התיר הכתוב אפילו אשת איש. ואם תאמר, פשיטא, הרי אין אישות לגוי. ויראה לומר, דודאי צריך קרא לכתוב אשת איש, אף על גב דאין אישות לגוי, היינו כלפי ישראל שבא עליה שאינו חייב עליה משום אשת איש, כדאמרינן בפרק ד' מיתות סנהדרין נב ע"ב, אבל בודאי היא חייבת, דאם בא עליה ישראל חייבת כמו בן נח דעלמא. ואם כן הוה אמינא, אף על גב דאין אישות לגוי, אסור ליקח אותה משום דידה, דיש לבני נח בעולת בעל. לכך הוצרך לאשמועינן דמותרת לו:אי נמי, דהוה אמינא דכיון דהיא בעולת בעל, דיש לה אישות בבעלה, אף על גב דלא מחייב עליה אם בא עליה, אבל להיות בה אישות – לא הוי בה אישות, כיון דאגידה באחר, קא משמע לן דיש לו אישות בה. דיפת תואר, אף על גב שהיא גויה, יש לו בה אישות, כדאיתא בספרי בפרשה זאת "ושלחתה לנפשה" פסוק יד, מלמד שאם לא יחפוץ בה שמשלחה בגט. ועוד אמרו בקדושין ריש כב. "ולקחת לך לאשה", 'לקוחין יש לך בה'. והוה אמינא כיון דאגידא באחר, לא יהיה לו לקוחין בה, קא משמע לן דיש לו בה לקוחין:והתוספות בפרק קמא דסנהדרין למדו מזה, אף על גב דאין אישות לגוי, איסור מיהא איכא, חוץ מאיסור בעילת גויה, כיון דצריך קרא גבי יפת תואר "אשת" אפילו אשת איש, דכתיב בראשית ב, כד "ודבק באשתו" 'ולא באשת חבירו' סנהדרין נח., ואם כן יש בה איסור עשה. דאין סברא שיהיה לגוי דבר באסור, ולישראל לא יהיה אסור. ואף על גב שהישראל הבא על גויה, והיא בעולת בעל, אינו נהרג, היינו מפני חשיבות נפש הישראל, שיש להקל שלא להמית אותו. אבל לא מצאנו דבר שיהא אסור לגוי ולישראל מותר:ואין זה ראיה, דלא שייך בו חומר, שאצל ישראל לא הוי אישות, ולגבי ישראל נחשבה פנויה. ואין ראיה מכאן כלל גם כן, כדאמרינן. ואין להקשות כיון דנתגיירה, אם כן שוב אין לה אישות עם בעלה הגוי. שכבר אמרנו לעיל אות ז ד"ה ואני שאין זה גיורת, כיון שבעל כרחה הוא:

11 גור אריה על דברים פתח ↗

שהגוים הארורים וכו'. אף על גב דקרא נמי איירי באשת איש, כדפירש רש"י פסוק יא, לא הוצרך לתת טעם לבגדי אשת איש, דודאי הם נאים משום דהאשה מתקשטת לבעלה. ולא הוצרך לתת טעם רק לבגדי פנויה, דקרא איירי אפילו בפנויה, והשתא קשה למה הוצרך להסיר בגדיה, ותירץ וכו':

« רש"י על דברים כ״א:ט׳ רש"י על דברים כ״א:י״א »